כאשר רוב האנשים חושבים על דוד וגוליית, הם חושבים על ההתמודדות בין ילד צעיר לבין אדם ענק, על קטן מול גדול, על חלש מול חזק, ועל הניצחון המפתיע של דוד על גוליית. מה שרוב האנשים לא יודעים זה הסיפור של מה שקרה ממש לפני הקרב. הבחירה שדוד עושה שמאפשרת לו לנצח את הסיכויים שנראים בלתי אפשריים ולזכות בקרב שלו נגד גוליית. הבחירה הזו היא מהות הגבריות היהודית ומה זה אומר להיות 'גבר אלף'. הנה הסיפור של הבחירה הזו.
לפני שהוא היה 'מלך' דוד, הוא היה רק ילד יהודי בשם דוד. התורה מספרת לנו בספר שמואל שלפני ההתמודדות המפורסמת שלו עם גוליית, אביו אומר לו להביא אוכל לאחיו הגדולים בצבא ישראל. כאשר הוא מגיע, צבא ישראל מתמודד מול צבא פלשתים עם עמק האלה ביניהם.התורה מביאה כי צבא הפלשתים הכריז כי בני ישראל צריכים לשלוח לוחם שיתמודד מול הלוחם שלהם, וכל צבא שמפסיד בקרב הזה surrender לעבדות. הלוחם של הפלשתים הוא הענק גוליית מגת. הוא מכוסה בשריון ברזל ויש לו חנית ענקית. במשך ארבעים יום גוליית לועג לצבא היהודי ואפילו המלך שאול לא יוצא לקרב. הצבא היהודי לא מצליח למצוא לוחם, הם קפואים מפחד, ואין מתנדבים.
כאשר דוד מופיע, הוא רואה מה קורה, ומכריז לאחיו ולחיילי ישראל האחרים, "מי זה הפלשתי הערל הזה, שיתגאה בשורות אלוהים חיים? (שמואל א' 17:26)". אמונתו של דוד באלוהי ישראל היא בלתי מעורערת והוא בטוח כי גוליית נידון למוות ומישהו פשוט צריך להכות אותו. הוא מוכן להתנדב להיות הלוחם של ישראל.דוד מובא אל המלך שאול והוא אומר, “אל ייפול לבב איש מפניו [גוליית], עבדך ילך וילחם עם הפלשתי.” (שמואל א' 17:32)”
המלך שאול רואה שדוד הוא רק רועה צעיר ואומר, "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להילחם בו, כי אתה נער, והוא איש מלחמה מאז נעוריו.” (שמואל א' 17:33)”
דוד מספר כיצד כרועה הוא כבר הרג אריה ודוב בזמן שהגן על צאנו ומכריז בפני המלך שאול, ”ה' אשר הצילני מיד האריה ומיד הדוב, הוא יושיעני מיד הפלשתי הזה.” (שמואל א' 17:37)”
שאול משוכנע והוא אומר, “לך, ויהי ה' עמך.” ואז שאול, “לבש את דוד בבגדיו, והניח כובע נחושת על ראשו, ולבש אותו בשריון.”(שמואל 17:37-38)”
אז דוד אומר למלך שאול, "אני לא יכול ללכת עם אלה, כי אני לא רגיל." ודוד הסיר אותם. (שמואל 17:39)”
זהו הבחירה הקריטית שדוד עשה שהובילה לניצחונו. הוא הסיר את קסדת הברזל, והוא הסיר את שריון הדואר. כי הם לא התאימו לו, כי הוא לא היה רגיל אליהם. למה דוד מסיר את השריון? מהי הפסיכולוגיה של דוד? האם הוא לא היה רוצה את השריון? אחרי הכל, הוא מתמודד עם גוליית, ענק עצום עם שריון, לא היה הגיוני יותר לשים על עצמו שריון ולהגן על עצמו? בנוסף, זהו השריון של המלך שאול, האם הוא לא היה רוצה את הסטטוס והכבוד של שימוש בשריון המלך? דוד מסיר את השריון כי השריון אינו משקף מי הוא. הוא בוחר להיות נאמן לעצמו. לדוד יש דרך חשיבה שונה. הוא הולך לקרב פגיע. פגיע באומץ, וזהו הסוד של ניצחונו.
לפעמים שריון אינו הדרך, למעשה, לפעמים השריון מפריע, במיוחד כאשר אינך יכול להוריד אותו. רבים מהגברים הופכים לעבדים לשריון פסיכולוגי כמנגנון הגנה. הם חושבים שהם 'חייבים להיות' עם שריון. במיוחד, הם חייבים ללבוש את השריון של 'אובייקט הצלחה'. יש רעיון שלפיו כמו שנשים לעיתים קרובות נתונות ללחץ להיראות מושכות ומסיימות להיות 'אובייקט מיני', גם גברים נתונים ללחץ להיות 'אובייקט הצלחה'. לחץ לעמוד בסטנדרטים מעוותים של גבריות 'גבר אלפא' שבהם גברים אמורים 'לדעת', להיות 'בשליטה', ול'שלוט' בכל עת. להיות תמיד חזקים ולא להיות חלשים. לנצח תמיד. גבריות אובייקט הצלחה מלמדת שכדי להיות 'גבר אמיתי' אתה צריך להיראות כמו גוליית. מכוסה בשריון ובלתי מנוצח.
להפחית את ערכו של אדם כאדם לכמה כסף, כוח והצלחה יש לו זו צורת אובייקטיפיקציה. כאשר נערים צעירים שואפים להיראות בהתאם ל'אובייקט ההצלחה' הגבריות הזו, הם מנתקים את עצמם מהאני האותנטי והפגיע שלהם ומהעולם הפנימי שלהם. הניתוק הזה מהרגשות, מהאני האמיתי שלהם, יחד עם הדרישה להיות חסינים, לא להרגיש כאב, להיות 'גבר אלפא', יכול לעיתים קרובות להוביל למנגנוני התמודדות הרסניים. לפעמים, הכאב שהם מתעלמים ממנו כי הם אמורים להיות חסינים הוא כל כך גדול שהוא מוביל להתאבדות. הם נחנקים למוות בשריון שלהם.
אלוהים לא ברא את הגברים להיות אובייקטי הצלחה. כתוב בספר בראשית שהאדם, הגברים, 'נעשו בצלם אלוהים'.גבריות יהודית מלמדת שהטוב ביותר שגבר יכול להיות הוא לא 'הכלב העליון' הידוע גם כ'זכר האלפא', אלא הטוב ביותר שגבר יכול להיות הוא 'כמו אלוהים'. היהדות מלמדת שלגברים יש נשמות מחוברות לאינסוף. המלך דוד הוא ארכיטיפ חזק של גבריות יהודית, מה שאנחנו אוהבים לכנות 'גבר אלף'. היהדות מתארת את המלך דוד בוכה, מתפלל, רוקד, כותב שירה, עושה טעויות ומתחרט. המלך דוד הוא אדם שמחובר לעולם הפנימי שלו. המלך דוד הוא 'גבר אלף' ארכיטיפי, אדם שהוא שקוף למקור שלו, שמהלך עם בוראו במלואותו. מי שחי וחווה את החיים במלואם. אבל להיות בקשר עם העולם הפנימי שלך לא אומר שאתה לא יכול להרוס, אלא זה אומר שכאשר אתה מפעיל הרס, אתה עושה זאת במודע, למען החיים.
דוד לא משחק את המשחק על פי התנאים של גוליית. אם דוד היה מתעמת עם גוליית כשהוא מכוסה באותה שריון, הוא היה מתחזה.דוד יודע שזה חיסרון לנסות להיות משהו שהוא לא. דוד עושה את עצמו פגיע ובכך הוא מחזק את עצמו רוחנית יותר מגוליית.
כפי שנאמר:
“ויקח דוד את מקלו בידו, ויבחר לו חמש חלוקי אבנים חלקות מן הנחל, וישם אותם בכלי הרועים אשר לו, ובשק, ומקלעתו הייתה בידו, ויגש אל הפלשתי…
ויאמר דוד אל הפלשתי, "אתה בא אלי בחרב, ברזל וחנית, ואני בא אליך בשם ה' צבאות, אלוהי צבאות ישראל אשר חרפת."
היום הזה, ה' ימסור אותך בידיי, ואני אהרוג אותך, ואסיר את ראשך, ואיתן את נבלות מחנה הפלשתים היום הזה, לעוף השמים ולחיות הארץ, וכל הארץ תדע שיש לישראל אלוהים.
וכל הקהל הזה ידע כי לא בחרב ובחנית ה' מציל, כי המלחמה היא של ה', והוא ימסור אתכם בידינו.
ויהי, כאשר קם הפלשתי והתקרב לדוד, דוד מיהר ורץ אל מערך הקרב, לעבר הפלשתי.
ודוד שלח את ידו אל התיק, ולקח משם אבן, ויידה אותה, ויפגע בפלשתי במצחו, והאבן שקעה במצחו, והוא נפל על פניו אל האדמה.
ודוד הכה את הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את הפלשתי וימית אותו: ואין חרב ביד דוד.” (שמואל 17:40-50)
גם כאשר נראה כי כל העולם חי בפחד ומבקש עוד שריון, אנו לומדים מהמלך דוד שאיננו כאן כדי לחיות בפחד, כדי לבזבז את חיינו בניסיון להיראות כמו משהו שאיננו. דרושה אמונה להאמין שמי שאתה מספיק. שבפגיעות ובהליכה עם אלוהים, אנו יכולים להביס אפילו את האויבים החזקים ביותר. שמי שאנחנו אינו מגיע מבחוץ כי יש לנו ניצוץ של אלוהים בתוכנו שהוא חזק יותר מכל הגולייתים של העולם.