רבי ישראל בן אליעזר, בעל שם טוב בעל השם הטוב, היה מורה מיסטי ורוחני שחי במזרח אירופה במאה ה -18 והקים את התנועה החסידית ביהדות. על פי תורת החסידות, תרגול רוחני יהודי הוא א a מצווה, הזדמנות לנפש להתחבר לשכינה. ראש השנה קשור למצווה של השמעת שופר באופן מסורתי קרן אילים כדי להעיר את הנפש מתרדמתה הרוחנית ובמהלך אלול החודש שקדם לראש השנה. נהוג להשמיע שופר מדי יום במהלך תפילת שחרית לקראת ראש השנה היהודי.Year.
אלול הוא זמן ל תשובה, שמתורגם בדרך כלל כפרה אך מתורגם בצורה מדויקת יותר על פי שורש המילה הזו: לחזור. תשובה הוא תהליך החזרה לאני אמיתי. התרגול הרוחני היהודי של השמעת שופר אינו רק אירוע המתרחש מבחוץ, אלא גם אירוע פנימי המתרחש בתוך הנפש. הלך הרוח הפסיכולוגי והרוחני, כוונת האדם העוסק במצווה משפיע עמוקות על חווית המצווה. להלן הפרשנות שלי לסיפור שסיפר הבעל שם טוב, כדי לתאר את המצב הפנימי הקשור להשמעת השופר:ofar:
היה פעם מלך גדול שהתחום העצום שלו משתרע על ארצות רבות. המלך היה טוב, חכם ואדיב. הוא ידע שהכס ניתן לו על מנת לשרת את עמו וכוחו נובע ממקור עליון והוא הקדיש את חייו לסידור ובניית ממלכה בריאה. למלך נולד בן, נסיך אותו אהב מאוד. הנסיך התגורר בטירת המלוכה עם משפחתו וימיו הושקעו בלימודים, תרגלו אומנויות שיכינו אותו לשלוט וללמוד על אנשים כדי שיוכל לשרת אותם. הנסיך לימד שלמרות שהוא היה נסיך, הוא לא היה כאן רק כדי לחיות למען עצמו, וכי הוא היה חלק משטיח החיים הגדול שהוא היה קשור בחוטים בלתי נראים לכל שאר האנשים והיצורים שיצרו את השטיח הזה והיה כאן כדי לשמש את השלם הגדול הזה. הוא למד שיש להתייחס לבני אדם בכבוד המירבי, שהחיים קדושים וכיצד כל אחת ממעשיו חשובה. כמה קל היה להרוס וכמה היה קשה לבנות. הוא לימד שלא לאפשר לסיבות למעשיו לבוא מחוץ לעצמו אלא מבפנים, לא להגיב אלא לבחור ובעיקר לאהוב את חברו כמוהו. הוא למד דברים אלה ורבים אחרים וחייו של הנסיך שמחו מאוד..
ואז יום אחד אביו, המלך, אמר לו שהוא חייב ללכת לעיירה קטנה רחוקה מאוד מהטירה למקום כל כך רחוק, שרוב האנשים אפילו לא ידעו שיש מלך. אמרו לו לחיות וללמוד על האנשים שם. כאב ליבו של הנסיך לעזוב את אביו, את משפחתו ואת כל מה שאהב, אך הוא סמך על אביו ולכן יצא למשימתו. הוא נסע ברחבי הארץ עד קצה ממלכת אבותיו ונכנס לעיירה. למרות שלבש את הלבוש המלכותי של הטירה, איש מאנשי העיר לא זיהה אותו על היותו. הנסיך עשה את דרכו לשוק העיירה ועיניו ראו מראות חדשים שהדאיגו אותו. אנשי העיר הזו לא התנהלו כמי שאכלסו את הטירה ואת אדמותיה הסובבות..
אנשי המקום הזה דחפו ודחפו זה את זה. צועקים זה על זה, ולא מדברים זה עם זה. הוא ראה אנשים שוכבים ברחוב ואחרים הולכים לצידם או מעליהם כאילו הם שם. הוא ראה אנשים רבים מסתכלים מטה ומתעלמים זה מזה. מבלי לומר זאת נראה שהם אמרו שלהיות בחיים זה נטל, שאנשים אחרים הם נטל, פשוט פיות להאכיל. הוא התחיל ללכת בשוק ולסרוק את פני הקהל, וראה שאנשים בעיר הזאת שכחו שהם טובים, שהחיים הם מתנה, שיש מלך ושהמעשים שלהם חשובים..
הנסיך השתוקק לחזור לטירה אך היה קשור לרצון אבותיו למצוא עבודה ולינה ולגור בקרבם וכך עשה. בתחילה החיים בעיירה זו היו כואבים, ריחות הזיעה, בעלי החיים וריחות אחרים פגעו בו והקשו עליו לנשום. היה גם קשה להיות בחברת אחרים ולראות איך הם מדברים אחד עם השני. הם אפילו דיברו איתו באותו אופן. למרות שניסה להשיב באדיבות, בסופו של דבר חש בתוכו כעס. זה נראה כאילו אנשים מצאו משהו להיות מוטרד ממנו גם כשלא היה שום דבר לא בסדר והיה קשה יותר לא להגיב להתגרות, ללעג ולצעקות היומיומיות שאנשים רבים קיבלו כחלק מהחיים. ובכל זאת, הוא ניסה להוות דוגמא בכך שהוא היה אדיב לסובבים אותו ודיבר על החשיבות של אהבת השכן. הוא ידע שיש דרך חיים גבוהה יותר, אך רוב האנשים לא הקשיבו ולא אכפת להם והיו מעוניינים יותר ללכת למשחקים ולקרקסים שהתרחשו כל לילה.t.
לאט לאט התחושה הרעה בו גדלה והייתה לו כל הזמן תחושה שהוא רוצה לברוח או להתפרץ למרות שאין לאן ללכת. הנסיך התחיל לפקפק בעצמו, להאמין שהוא קטן מכדי לעמוד בחושך הבורות והסבל שראה סביבו.
הוא ניסה להיאחז בשיעורים שלמד בטירה, אך הוא התחיל לחשוב שהוא נענש רק על מעשיו הטובים וכי חסדו היה לחינם. לב הנסיכים נסגר ובסופו של דבר הוא החל להתייאש. הוא נעשה ציני. קשה לו יותר לדאוג לכל דבר, והוא התחיל לא לאהוב אנשים ללא סיבה. את ההתנהגות האכזרית שהיו לאנשים זה כלפי זה, והפעולות ההרסניות שהדפו אותו פעם, הוא לקח כעת כמובן מאליו ואף צחק עליהם..
עם הזמן הנסיך התרגל לדבר אליו ולצעוק עליו, והתייחסו אליו כאילו הוא סוג של אובייקט ולא אדם, שבסופו של דבר הוא שכח את מחשבותיו ואת חלומותיו, שכן בעיירה זו כל כך רחוקה מהטירה, הנשמה לא הייתה חשובה. הוא נעשה גס, קהה לעצמו, והכל סביבו הפך לבדיחה. עבר כל כך הרבה זמן שהוא היה בטירה, כל כך הרבה זמן שהוא שהה בנוכחות המלך, שהוא שכח איך לדבר בשפת הטירה, שכח את החוכמה שלמד. גלימותיו צמחו בלכלוך וכתמים, דמעות וטלאים, ועכשיו דומים לסמרטוטים גסים בצבע בוץ שכולם לבשו סביבו. שנים רבות שחלפו וחייו כנסיך נסוגו עד כה בזכרונו, כי זה היה רק חלום עמום. מוחו התמקד בעיקר בהישרדות מהיום להיום והסחת דעת ללא מחשבות כלפי שום דבר מעבר.
הדברים נשארו כך הרבה מאוד זמן עד שבבוקר אחד הנסיך ראה קהל מתאסף בצידי הרחוב הראשי של העיר. הוא שאל עובר אורח מה קורה אמרו לו שהמלך עובר בעיר וזה היה יום מיוחד. בהתחלה, הנסיך, חשב שאולי המלך הוא סוג אחר של שחקני קרקס, ולכן הוא התקרב לחזית הקהל כדי לראות יותר טוב. הוא ראה משהו ברחוב שהוא לא ציפה לו: חיילים במדים עם סמל המלוכה מוטבע על מעיליהם. ואז עיניו של הנסיך התרחבו לרווחה, וכאילו קרן התנפצה בתוכו, ולבו החל לפעום בחזהו. הנסיך, יחד עם שאר הקהל, בהה בחיילים הגאים שצעדו בתורים מסודרים ואז בעקבותיהם באו שורה אחר שורה של אבירים מלכותיים שישבו על סוסים גדולים. שריון הכסף שלהם נצץ באור השמש ונושאם היה מלכותי ויפה. ואז נראתה כרכרת זהב ובה ישב אדם שהיותו בוקע אהבה, חסד, צדק ורחמים בו ישב המלך. זה נראה כאילו אור בלתי נראה משדר מהכרכרה, מחזק ומרפא את כל מי שהוא נגע בו ורבים מהעיניים בקהל החלו להיקרע למרות שלא ידעו למה. כל מי שראה אותו ידע שזה המלך. משהו קרה לו, לכולם.yone.
במוחו של הנסיך נצץ זיכרון בתוכו והוא נזכר שהוא בנו של המלך ושמשהו נורא קרה לו. שהמלך היה אמיתי. אהבה הייתה אמיתית. טוב היה אמיתי. האמת הייתה אמיתית. שהמציאות של מי שהוא, הייתה הרבה יותר מהאדם שהוא נראה, האדם הגס שהוא התנהג כמו. שהוא הנסיך! הוא היה בנו של המלך! הנסיך החל לבכות כמה הפסיד, כמה שכח, והוא ידע שהוא כל כך זקוק לדבר עם המלך, לתת למלך לראות מי הוא ושם לפניו הכרכרה של המלך.
הנסיך ידע שבכל רגע הוא יכול לאבד את ניצוץ האמת הזה והוא חייב לעשות משהו. אבל הנסיך לא יכול היה לדבר כי לא היו לו המילים, הנאום הגבוה של הטירה שנשכח מזמן. כך הוא לא יכול היה לקרוא למלך, לא יכול היה לקרוא, אבא זה אני! הוא גם לא יכול היה להתקרב אל הכרכרה שעובר לאט לאט מעבר לו, כי הוא ידע ששומרים לא יזהו אותו מכיוון שהוא כבר לא דומה למי שהיה פעם, פניו עכשיו קשות, מכוסות בעפר וקווי כאב, ובגדיו היו בגדים גסים, מלוכלכים וקרועים של אנשי הרחוב.k.
כל מה שרצה הנסיך היה להיות ליד אביו המלך, אבל הכרכרה הלכה והתרחקה. זה הרגיש כאילו ליבו מתפוצץ בחזהו ופתאום מתוך פיו, ממעמקי נשמתו, נשמעה בכי לא רצוני, יללה נוקבת רועשת שזעזעה את כל הקהל ששמע זאת. כל סנטימטר מהווייתו צרח ויילל צורח, כל כך רוצה לחזור לנוכחות אביו של המלך, לחזור לעצמיותו האמיתית, להיותו המקורי. הקהל צעד כמה צעדים אחורה אבל התעלם מהאיש הצועק שהעמיד פנים שהוא לא שם. השומרים סביב הכרכרה הידקו את אחיזתם בחניתותיהם, התבוננו באיש, נזהרים מכל סכנה.
ואז האטת המלך האטה עד עצירה, ובאיזשהו אות בלתי נראה התקרב שומר אל המלך. השומר הפנה את אוזנו למלך ואז הביט באיש שבכה בקהל ועיניו נדלקו בידיעה פתאומית, והוא הסתובב והביט קרוב יותר לאדם המעורר הרחמים שבוכה עדיין בוכה. הנסיך הביט לעבר המלך בעיניים בהירות על האש, בכמיהה ובדמעות, ולהפתעת כל הנאספים שם, השומר הלך מהכרכרה אל האיש הבוכה לבוש סמרטוטים, עמד מולו, הצדיע לו ואז אחז בעדינות בזרועו והוביל אותו לכרכרה. כאשר שמע המלך את קול הבכי, הוא ידע שזה בנו הנסיך; המלך נזכר בזעקה זו משעה שהנסיך היה תינוק, וזאת בכי שהוא לעולם לא ישכח. הנסיך בכה והרגיש את זרועותיו החזקות של אביו, המלך, מחבק אותו ומשך אותו לכרכרה. הנסיך והמלך התאחדו והייתה שמחה גדולה בכל הארץ.
הבעל שם טוב לימד כי צליל השופר הוא קולו של הנסיך זועק לאביו המלך. זה קול הכמיהה שלנו לחזור למקור האני האמיתי שלנו. מצוות השופר אינה על תקיעת קרן; זהו טקס למימוש עצמי. ראש השנה ידוע בתור יום הכתרת השם כמלך, יום הזיכרון ויום השופר.
יהי רצון שהשם יתברך שראש השנה הזה כאשר אנו שומעים את השופר, אנו זוכרים מי אנחנו, אנו חוזרים למקור האמיתי שלנו, שנשיב את זהותנו כילדים של האלוהי ונכתב בספר החיים.