הרב ישראל בן אליעזר, בעל שם טוב, היה מיסטיקן ומורה רוחני שחי במאה ה-18 במזרח אירופה והקים את תנועת החסידות ביהדות. לפי תורות החסידות, פרקטיקה רוחנית יהודית היא מצווה, הזדמנות לנשמה להתחבר לעליון. ראש השנה קשור למצוות תקיעת שופר (שופר מסורתי הוא קרן של כבש) כדי להעיר את הנשמה משנתה הרוחנית ובמהלך אלול (החודש שלפני ראש השנה). נהוג לתקוע בשופר בכל יום במהלך תפילות הבוקר כדי להתכונן לשנה החדשה היהודית.
אלול הוא זמן ל תשובה, אשר בדרך כלל מתורגמת כ"כפרה" אך מתורגמת בצורה מדויקת יותר לפי שורש המילה הזו: "לחזור." תשובה היא התהליך של חזרה אל העצמי האמיתי.המעשה הרוחני היהודי של תקיעת השופר אינו רק אירוע המתרחש בחוץ, אלא גם אירוע פנימי המתרחש בתוך הנשמה. ההכנה הפסיכולוגית והרוחנית, הכוונה של האדם העוסק במצווה משפיעה עמוקות על חוויית המצווה. להלן הפרשנות שלי לסיפור שסיפר הבעל שם טוב, כדי לתאר את המצב הפנימי הקשור לתקיעת השופר:
פעם היה מלך גדול שממלכתו הרחבה השתרעה על פני ארצות רבות. המלך היה טוב, חכם וחביב. הוא ידע שהכיסא ניתן לו כדי לשרת את עמו ושהכוח שלו מגיע ממקור עליון והוא הקדיש את חייו לניהול ובניית ממלכה בריאה. למלך היה בן, נסיך שאהב מאוד. הנסיך חי בטירה המלכותית עם משפחתו וימייו עברו בלימודים, תרגול אמנויות שיכינו אותו לממשל וללמוד על אנשים כדי שיוכל לשרת אותם.הנסיך למד כי, למרות שהוא נסיך, הוא לא כאן רק כדי לחיות עבור עצמו, וכי הוא חלק מהתמונה הגדולה של החיים — שהוא קשור יחד בחוטים בלתי נראים לכל שאר האנשים והיצורים שמרכיבים את התמונה הזו וכי הוא כאן כדי לשרת את הכל הגדול הזה. הוא למד כי יש לנהוג בבני אדם בכבוד רב, שהחיים הם קדושים וכיצד כל אחת מהפעולות שלו היא חשובה. כמה קל היה להרוס וכמה קשה היה לבנות. הוא חונך לא לתת לסיבות לפעולותיו להגיע מבחוץ אלא מבפנים, לא להגיב אלא לבחור, ובעיקר לאהוב את רעהו כמו את עצמו. הוא למד את הדברים הללו ועוד רבים אחרים וחיי הנסיך היו מאוד שמחים. אז יום אחד אביו, המלך, אמר לו שהוא חייב ללכת לעיירה קטנה מאוד רחוק מהטירה, למקום כל כך רחוק שרוב האנשים אפילו לא ידעו שיש מלך. נאמר לו לחיות וללמוד על האנשים שם. זה כאב את ליבו של הנסיך לעזוב את אביו, משפחתו וכל מה שאהב, אך הוא סמך על אביו ולכן יצא למשימתו. הוא נסע ברחבי הארץ עד שגבל בממלכת אביו ונכנס לעיירה. למרות שלבש את בגדי המלוכה של הטירה, אף אחד מהאנשים בעיירה לא זיהה אותו. הנסיך התהלך לשוק העיירה ועיניו ראו מראות חדשים שדאגו לו. האנשים בעיירה זו לא התנהגו כמו אלה שגרו בטירה ובאדמות שסביבה. האנשים במקום הזה דחפו ודחפו זה את זה. צעקו זה על זה, במקום לדבר זה עם זה. הוא ראה אנשים שוכבים ברחוב ואחרים הולכים לידם או מעליהם כאילו הם לא שם. הוא ראה רבים מהאנשים מסתכלים למטה ומתעלמים זה מזה. מבלי לומר זאת, הם נראו כאילו הם אומרים שלהיות חי היה נטל, שאנשים אחרים היו נטל, פשוט פיות להאכיל. הוא התחיל ללכת בשוק, סורק את פני הקהל, וראה שאנשים בעיירה הזו שכחו שהם טובים, ש החיים הם מתנה, שיש מלך ושמעשיהם חשובים.
הנסיך השתוקק לחזור לטירה אך היה כבול לרצון אביו למצוא עבודה ומגורים ולחיות ביניהם, ולכן עשה זאת. בתחילה, החיים בעיירה הזו היו כואבים, ריחות הזיעה, בעלי החיים וריחות אחרים פגעו בו והקשו עליו לנשום. היה גם קשה להיות בחברת אחרים ולראות כיצד הם מדברים זה עם זה. הם אפילו דיברו אליו באותו אופן. למרות שהוא ניסה להשיב בנימוס, בסופו של דבר הוא הרגיש בתוכו כעס.נראה כאילו אנשים מצאו משהו להתעצבן עליו גם כשלא היה שום דבר לא בסדר, והיה קשה יותר לא להגיב ללעג, לעלבונות וצעקות יומיומיות שהרבה אנשים קיבלו כחלק מהחיים. עדיין, הוא ניסה להוות דוגמה, על ידי היותו אדיב כלפי הסובבים אותו ודיבר על החשיבות של אהבת רעך. הוא ידע שיש דרך גבוהה יותר לחיות, אבל רוב האנשים לא הקשיבו או אכפת להם, והיו יותר מעוניינים ללכת למשחקים ולקרקסים שהתרחשו כל ערב.
לאט לאט, התחושה הרעה בתוכו הלכה וגדלה והוא הרגיש כל הזמן רצון להתרחק או להתפרץ, למרות שלא היה לאן ללכת. הנסיך התחיל לפקפק בעצמו, להאמין שהוא קטן מדי כדי לעמוד בפני החושך של הבורות והסבל שראה סביבו.
הוא ניסה להחזיק את השיעורים שלמד בטירה, אך הוא התחיל לחשוב שהוא רק נענש על מעשיו הטובים ושחסדו היה לשווא. לבו של הנסיך נסגר ולבסוף, הוא החל להתייאש. הוא הפך לציני. היה לו קשה יותר לדאוג לכל דבר, והוא התחיל לשנוא אנשים ללא סיבה. ההתנהגות האכזרית של אנשים זה כלפי זה, והמעשים ההרסניים שהרתיעו אותו פעם, הוא עכשיו לקח כמובן מאליו ואפילו צחק עליהם.
עם הזמן, הנסיך התרגל כל כך שדיברו אליו וצעקו עליו, שטיפלו בו כאילו היה סוג של חפץ ולא אדם, עד שלבסוף, הוא שכח את מחשבותיו וחלומותיו, כי בעיר הזו, כל כך רחוקה מהטירה, הנשמה לא הייתה חשובה. הוא הפך גס, חסר תחושה לעצמו, וכל מה שסביבו הפך לבדיחה.היה זה כל כך הרבה זמן מאז שהוא היה בטירה, כל כך הרבה זמן מאז שהוא היה בנוכחות המלך, שהוא שכח איך לדבר בשפת הטירה, שכח את החוכמה שלמד. הגלימות שלו הפכו למלוכלכות ומוכתמות, דמעות וכתמים, ועכשיו הן דמו לקרעי הבוץ הגסים שכולם סביבו לבשו. שנים רבות עברו וחייו כנסיך נסוגו כל כך רחוק בזיכרונו עד שזה היה רק חלום עמום. מחשבתו הייתה ממוקדת בעיקר בהישרדות יומיומית ובהסחות דעת ללא מחשבות על דבר מעבר לכך.
הדברים נשארו כך במשך זמן רב מאוד עד שבוקר אחד הנסיך ראה קהל מתאסף בצידי הרחוב הראשי של העיר. הוא שאל עובר אורח מה קורה ונאמר לו שה"מֶלֶךְ" עובר בעיר וזהו יום מיוחד.בהתחלה, הנסיך חשב שאולי ה"מלך" הוא סוג אחר של מופיע בקרקס, ולכן הוא נדחף קרוב לחזית הקהל כדי לקבל תצוגה טובה יותר. הוא ראה משהו ברחוב שלא ציפה לו: חיילים במדים עם סמל המלוכה מעוטר על מעיליהם. אז עיניו של הנסיך התרחבו, וכאילו צלצול התפוצץ בתוכו, וליבו החל לפעום בחזקה בחזהו. הנסיך, יחד עם שאר הקהל, הביט בחיילים הגאים צועדים בשורות מסודרות, ואחריהם הגיעו שורות על גבי שורות של אבירים מלכותיים רכובים על סוסים גדולים. השריון הכסוף שלהם הבריק באור השמש והאופן שבו הם עמדו היה מלכותי ויפה. ואז הופיעה לעין כרכרה זהובה ובתוכה ישב אדם שהווייתו פלטה אהבה, חסד, צדק ורחמים — בתוכה ישב המלך.נראה היה כאילו אור בלתי נראה זורם מהמרכבה, מחזק ומרפא את כל מי שנגע בו ורבים מעיני הקהל החלו לדמוע אף על פי שלא ידעו מדוע. כל מי שראה אותו ידע שזה היה המלך. משהו קרה לו, לכולם.
במוחו של הנסיך התעורר ניצוץ של זיכרון והוא נזכר שהוא בנו של המלך ושמשהו נורא קרה לו. שהמלך היה אמיתי. אהבה הייתה אמיתית. טוב היה אמיתי. אמת הייתה אמיתית. ש המציאות של מי שהוא, הייתה הרבה יותר מהאדם שהוא נראה להיות, האדם הגס שהוא התנהג כמו.שהוא היה הנסיך! הוא היה בנו של המלך! הנסיך החל לבכות על כל מה שאיבד, על כל מה ששכח, והוא ידע שהוא זקוק נואשות לדבר עם המלך, להראות למלך מי הוא, ושם מולו הייתה כרכרה של המלך.
הנסיך ידע שבכל רגע הוא יכול לאבד את ניצוץ האמת הזה ושהוא חייב לעשות משהו. אבל הנסיך לא יכול היה לדבר כי לא היו לו המילים, את השפה הגבוהה של הטירה ששכחה מזמן. כך הוא לא יכול היה לקרוא למלך, לא יכול היה לקרוא, "אבא, זה אני!" גם לא יכול היה להתקרב לכרכרה שעשתה את דרכה לאט לידו, כי הוא ידע ששומרים לא יכירו אותו כי הוא כבר לא דמה למי שהיה פעם, פניו עכשיו קשות, מכוסות באבק ובקווים של כאב, ובגדיו היו בגדים גסים, מלוכלכים, קרועים של אנשי הרחוב.
כל מה שהנסיך רצה היה להיות ליד אביו המלך, אבל הכרכרה התרחקה והתרחקה. זה הרגיש כאילו הלב שלו עומד להתפוצץ בחזה שלו ופתאום מתוך פיו, מעמקי נשמתו, יצא זעקה בלתי רצונית, יללה רועשת חודרת שהפתיעה את כולם בקהל ששמעו אותה. כל אינץ' מהווייתו צעקה צעקה יללה, רצתה כל כך לחזור לנוכחות אביו המלך, לחזור לעצמו האמיתי, להיותו המקורי. הקהל עשה כמה צעדים אחורה אבל התעלם מהאיש הצועק, מת pretending שהוא לא שם. השומרים סביב הכרכרה חזקו את אחיזתם בחניתותיהם, צופים באיש, ערניים לכל סכנה.
אז הכרכרה של המלך האטה לעצירה, ובאותו סימן בלתי נראה, שומר ניגש למלך.השומר הטה את אוזנו אל המלך ואז הביט באיש הבוכה בקהל ועיניו נדלקו בהבנה פתאומית, והוא פנה והביט מקרוב באיש המסכן שעדיין בכה ועדיין זעק. הנסיך הביט אל המלך בעיניים בורקות, מלאות תשוקה ודמעות, ולתדהמת כל הנוכחים שם, השומר הלך מהמרכבה אל האיש הבוכה הלבוש rags, עמד מולו, saluted אותו ואז בעדינות grasped את ידו והוביל אותו אל המרכבה. כאשר המלך שמע את קול הזעקה, הוא ידע שזה היה בנו הנסיך; המלך זכר את הזעקה הזו מתי שהנסיך היה תינוק, וזוהי זעקה שהוא לעולם לא ישכח. הנסיך בכה וחש את ידיו החזקות של אביו, המלך, מחבקות אותו ומושכות אותו אל המרכבה. הנסיך והמלך התאחדו והייתה שמחה רבה בכל הארץ.
בעש"ט לימד כי קול השופר הוא קול הנסיך הקורא לאביו המלך. זהו הקול של כמיהתנו לשוב למקור של עצמנו האמיתיים. מצוות השופר אינה עוסקת בנשיפת שופר; זו טקס להגשמה עצמית. ראש השנה ידוע כיום הכתרת ה' למלך, יום זיכרון ויום תקיעת שופר.
יהי רצון שה' יברך אותנו שבראש השנה הזה, כשנשמע את השופר, נזכור מי אנחנו, נשוב למקור האמיתי שלנו, שנשיב את זהותנו כילדים של האלוהי ונכתב בספר החיים.